סיפורים ותולדות צדיקים

כצפוי קריאות "וואי!" ו"אני לא מאמינה!" נשמעו מכל עבר, וכן משפטים כמו "אני זוכרת איך בילית באילת...", "לא אשכח את הפוסטרים של כל הזמרים שהיו תלויים בחדר שלך...". כל אחת החלה לספר על חטאיה ועוונותיה של צופיה

לנהג לא היה מכשיר GPS, וחבריו סמכו על כושר התמצאותו ועל האינטואיציה שלו. אולם ברגע מסוים החלו להבין שהם ממש לא בכיוון, מפני שיש יותר מדי כפרים ערביים בצידי הדרך, ובכל אופן המשיכו לנסוע בתקווה לפגוש איזה רכב ידידותי שנהגו יסביר להם לאן עליהם לנסוע

הקמת סוכה הייתה בלתי אפשרית. אומנם במחסן ביתו של הרב היו שמורים הקרשים והדפנות לסוכה, אולם הקמתה הייתה כרוכה בפיקוח נפש ממש. הנאצים צמאי הדם סבבו ברחובות, וכל סממן יהודי עלול היה להגביר את תאבונם לעשות שפטים בבית וביושביו

הוא הושיב את יעל בכוח במטבח, הוציא לחם ומים ובצעקות הכריח אותה לאכול. יעל נשכה את שפתיה והתחננה: "תן לי יום אחד בשנה לשמור את היום הכי חשוב לי כיהודייה!"

כשסיים ר' ישראל מאיר את עדותו, אמר הסניגור הנוצרי: "שופטים נכבדים! אסביר לכם עד כמה רחוק העד הזה מדבר שקר. מספרים עליו כי בהיותו פעם בוורשה חטף גנב את ארנקו וברח. העד רדף אחריו וצעק כי הוא מוחל לו בלב שלם על הגניבה, והסביר: 'בוודאי העוני הביאו לידי הגניבה, ואם כן, מדוע שיאכל מן הגזל? מוטב שאמחל לו'..."

מנהג דורנו שבכל שנה ושנה יוצאים מארץ ישראל אלפי בני אדם כדי להשתטח על קברות הצדיקים, למרות שהם בחוץ לארץ. האם נכון לעשות כן?

דורית נבדקה וחזרה לביתה עם המון סימני שאלה. מיד הרימה טלפון לרב בורשטיין וסיפרה לו על צערה הרב. הוא ענה לה בשלווה שהסבלנות עוד תשתלם להם. לאחר יומיים צלצל הטלפון במקום העבודה של דורית. מעברו השני של הקו נשמע הרופא המטפל מבית הרפואה. "דורית, את רוצה מתנה לחגים?". דורית לא הבינה על מה הוא שח. "מה?... איזו מתנה?...". "יש לכם תאומים!"